המלחמה האוירית שינתה את סף הפגיעות של המדינה-אומה. פלישות אליה שהתרחשו במישור האופקי היו קלות יחסית לגילוי מוקדם, באמצעות מעקב אחרי תנועות של חיילים, אוניות, או הטלת מצור. אך המלחמה האוירית פתחה לרווחה את שערי השמיים, ואיימה לפרוץ מכל כיוון אפשרי. ''אינסופיותו של המימד האוירי מאפשרת אינספור אפשרויות לתוקף'' אמר ארהרד מילך, מבכירי התעופה הגרמנית. ''המגנים חייבים להימצא בכל מקום בו זמנית, וכושרם להתגונן מצטמצם במצבים רבים, במיוחד בלילות''. מילך תיאר במונחים כלליים את המלחמה האוירית כאיום על ריבונות המדינה.
מומחים רבים, לפני ואחרי 1933, האמינו כי גרמניה, שממוקמת בלב אירופה, פגיעה במיוחד. תועמלני ההגנה האוירית הזכירו שוב ושוב לקוראיהם: ''גרמניה מוקפות במדינות יריבות מבחינה פוליטית. צרפת במערב, צ'כוסלובקיה בדרום, ופולין במזרח. המרכזים התעשייתיים והמסחריים שלה ממוקמים באזורי הגבול. מפציצים צרפתיים מסוגלים להגיע למפעלים האסטרטגיים בחבר הרוהר בתוך כשעה, התעשייה בחבל סקסוניה סמוכה לצ'כוסלובקיה, והפחם בחבל שלזיה סמוך לפולין. העובדה שהאוכלוסייה הגרמנית מתגוררת ברובה בערים גדולות שנמצאות גם הן במרחק טיסה משכנותיה מוסיפה נדבך משמעותי נוסף לסכנה''.
תחושת הפגיעות של גרמניה התעצמה בתחילת שנות ה-1930, הדיון הציבורי בנושא התגבר והטון שלו החריף.
בזמן שיחות פירוק החימוש בז'נבה בשנת 1931 שאלו מומחים גרמניים מה תהיה התוצאה אם גרמניה תישאר בלתי מחומשת לחלוטין בלב אירופה העמוסה בכלי נשק ומסקנתם הייתה כי ''לגרמניה אין מה להרוויח מכך. מאז סיום המלחמה הראשונה עשו בעלות הברית המנצחות כל שביכולתן לחיזוק צבאותיהם על חשבון הביטחון האירופאי הכללי. אמנות בין לאומיות שאוסרות על התקפת מטרות אזרחיות מהאויר יופרו חיש קל בלהט הקרב. אין לגרמניה ברירה אלא לפתח בנחישות הגנה אוירית אזרחית לאומית מבלי לבקש סיוע ועצה לכך ממוסדות בין לאומיים. אחרת תהפוך גרמניה למדינת חסות בנוסח מדינות החסות באפריקה''.
ניתוח זה התאים במאפייניו לתפישת העולם שלפי נחישות והסתמכות עצמית בלבד עשויים להציל את גרמניה בסביבה בין לאומית שתוארה כ'אנרכיה קודרת'. בעת שועידת פירוק החימוש בז'נבה נפתחה, ההגנה האוירית האזרחית כבר נתפשה בגרמניה במונחים מסוכנים של דארוויניזם חברתי. פרסומי הספרות והכרטוגרפיה בגרמניה סייעו לכך. הם תיארו את טיעוני המומחים בפשטנות מילולית וגראפית, תוך המחשה והדגשה של האיום הצפוי. בעיני הציבור היו עננים אפלים של מטוסי קרב תלויים דרך קבע מעל גבולותיה של גרמניה.
החידושים הטכנולוגיים בתחום התעופה באותה תקופה הגבירו את הסכנה הפוטנציאלית. מפציצים ארוכי טווח, נושאי מטען גדול, ומנווטים בדיוק רב, יכלו להגיע כעת למטרות בלב גרמניה.
חידושים אלה שכנעו את המומחים שפיקפקו עד כה ביכולתו של המפציץ להיות איום משמעותי. ההבדל בין אזרח לחייל היטשטש וכמעט נעלם בעיניהם. המלחמה האוירית עתידה לפגוע במוקדי הליבה של הכלכלה ותיגבה את חייהם של אזרחים רבים מאד. בהמשך לכך, המפציצים יזרעו באוכלוסיה בהלה, חוסר סדר חברתי ותבוסתנות, שיערערו את יציבות השילטון. על פי ג'וליו דוהט, חלוץ תיאוריית העוצמה האוירית, המלחמה האוירית תהפוך בשל כך למלחמת עצבים מתישה. המדינה שתנצח תהיה זאת שתהיה בעלת המוכנות הפסיכולוגית הרבה ביותר. האזרחים יהיו לפיכך לא הקורבנות הרבים ביותר בלבד, אלא גם הלוחמים החשובים ביותר, האחראים על הסדר החברתי, העלאת המורל, והערכות למתקפה האוירית הבאה.
הנאצים הצליחו בגיוס אנרגטי של כלל האוכלוסייה להגנה האוירית האזרחית כתוצאה מהנחות מוצא אלה.
זה לא היה גיוס חף משיקולים פוליטיים. ההגנה האוירית האזרחית הגרמנית הייתה במידה רבה תוצאה של אידיאולוגיה פוליטית. היטלר היה משוכנע כי תבוסת גרמניה במלחמה הראשונה נבעה מריפיון בכוח הרצון מבית. הוא חשב כי 'סכין ננעצה בגבה של גרמניה', וחשש לנאמנותו של מעמד הפועלים במלחמות הבאות. הוא שאף לפתור את בעיות 'המבוכה המנטאלית, ניגוד הרגשות, וחוסר ההחלטיות' אשר איפיינו את גרמניה ב-1918. הוא תכנן להפוך את האוכלוסייה לכלי נשק מרכזי נגד האויב. גישת 'הפסיכולוגיה הלאומית' עמדה ביסוד הבנת הנאצים את המלחמה האוירית. המנגנון העצום של ההגנה האוירית האזרחית, יחד עם ההיסוס לאכוף כלכלת מלחמה מלאה על הגרמנים, ביטאו יחד את החשיבות שייחסו הנאצים למוראל בעורף.
'מלחמת העצבים' שתוארה כמרכיב מרכזי במלחמה האוירית, נתנה לרשויות את ההיתר לגיוס צבאי של כלל האוכלוסייה. האידיאולוגיה הנאצית חיפשה במודע את נקודות התורפה הפסיכולוגיות באוכלוסיה כדי להפעיל עליה את התראפיה הפוליטית.
כאשר האסטרטגים של המלחמה האוירית דנו בפגיעות הפסיכולוגית של המדינות הלוחמות, הם התמקדו בערי המטרופולין הגדולות וההומות של אירופה. ריכוזה האוכלוסייה הצפופים, ותלותם הרבה של התושבים בשירותים עירוניים כמו אספקת מים, גאז, חשמל, ותחבורה, יצרו תנאים אידיאליים לפאניקה.
עוד בשנת 1932 תיאר אחד המומחים 'הפצצות פאניקה': ''גלי מפציצים מכים בערים באופן רנדומאלי, יום אחרי יום ושעה אחרי שעה, כדי ליצור פאניקה באוכלוסיה''.
המומחים גם הסכימו כי החוליות החלשות באוכלוסיה הן הנשים והילדים, ומעמד הפועלים העירוני שנמצא דרך קבע על סף מרד כתוצאה מקשיי הקיום שלו.
בין אם כתוצאה של היסטריה נשית, או כתוצאה של מהפכת פועלים, הפאניקה האזרחית נתפשה כמסוכנת יותר להשגת הניצחון מאשר אובדן קורבנות נרחב בקרב האוכלוסייה או מחסור חמור בחומרי גלם.
תיאורי המלחמה האוירית ביטאו מצב שבו עם אחד מתעמת מול עם אחר במלחמה טוטאלית עד להרס הסופי. יצליח במצב כזה העם שיגייס את כל כוחותיו ורצונו להתמודד כאיש אחד מול הסכנה. המסקנה מכך, קבעו בעלי הסמכות הנאצית, היא שנדרש סדר חדש של גיוס לאומי. הגנה אזרחית במאה ה-20 תבעה יותר מאשר מאמץ פשוט להגן על חיים ורכוש. היא לא הסתיימה לאחר שחולקו מסיכות הגאז ונצברה אספקת המזון לשעת חירום, והמקלטים תוחזקו. במקום להיות אות וסימן להסתתרות מתחת לפני הקרקע, ההגנה האזרחית החדשה קראה לגיוס כללי של האומה להתמודדות והקרבה, במטרה להשיג ניצחון סופי. מטרותיה יושגו לאחר שכל אזרח יחשוב, ירגיש ויפעל כמו חייל.
כיוון שכל האזרחים צפויים להשתייך לגוף חצי צבאי זה, מטרות מפקדת מערך ההגנה האוירית האזרחית היו בעיקר פוליטיות, ולא טכניות פשוטות בלבד. בעיני הנאצים ההגנה האזרחית הייתה גיוס האוכלוסייה לצבא בעל דריכות מלאה. במידה והמדינה תרפה את אחיזתה זאת באוכלוסיה, צפויה לה סכנה מיידית של אי סדר חברתי והתפוררות פוליטית, שמאפיינים את הדמוקרטיות המערביות. לכן חובה למנוע בכל מחיר את פינוי האוכלוסייה מהערים. לא זאת בלבד שהדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית, כיוון שהדרכים תחסמנה כתוצאה מכך, ומשאבי הפריפריה יידלדלו במהרה ולא יספיקו, אלא גם כיוון שכתוצאה מפינוי האוכלוסייה יופר הסדר החברתי, ייווצרו מהומה ועירבוביה, ותשתרר אנרכיה בערים. המשפחות - יחידות התא של המדינה, תופרדנה, וכתוצאה מכך האנוכיות והתבוסתנות יתגברו. פינוי הערים יביא לחיסול החברה בעלת כושר ההתגוננות. רשויות ההגנה האזרחית עשו לפיכך כל שביכולתן להביא לכך שהשפעת ההפצצות תהיינה מובנות לאזרחים, להדגיש את סיכויי ההישרדות הטובים במידה שתבוצע ההכנה הנכונה, ולתת משימה ותפקיד לכל אזרח.
המשמעת החברתית תבעה את מודעות הציבור למציאות היומיומית בתנאי מלחמה אוירית. אלא שתובנות אלה הביאו לכך שהאוכלוסייה כבר לא חששה כל כך מהפצצות אויריות בפצצות גאז ותבערה, אלא יותר מהבלתי ידוע והבלתי מוחשי בעליל. דווקא הפחד מהחשאי, המיסתורי, והבלתי ניתן לחיזוי במלחמה הבאה, הוא ששיבש יותר מכל את השלווה והסדר החברתי. לדוגמא, לאנשים לא היה מושג באיזה גאזים ישתמשו במתקפת גאזים וכמה זמן תימשך השפעתה, והם הותשו מבחינה נפשית כתוצאה מכך. כל סידרי החברה התמוטטו בדרך זאת.
בכיתות בתי הספר התבצע חלק גדול מהקניית התובנות החדשות לגבי תפקיד האזרחים במלחמה הבאה. המומחים חרדו למצבם הנפשי של הצעירים בעידן התעופה. לאור הפאניקה וחוסר הסדר שהשתררו בבתי הספר בכל פעם שנערך בהם תרגיל כיבוי אש, נשאלה השאלה מה יהיה המצב בעת הפצצה אוירית, והאם ההורים יהיו מסוגלים לשלוט בילדיהם בחיק המשפחה. המפתח להצלחה בכך היה אימון הילדים החל מהגיל הרך. התשובה הייתה שחינוך ברוח הנאציונל סוציאליזם יאפשר הקניית משמעת, ימנע שיתוק נפשי ופחד, ויקנה את הערכים של עמידה איתנה ברוח העם. לטרה זאת לימדו המורים הנאציים את התיאוריות של ג'וליו דוהט, התאימו לילדים מסיכות גאז, ותרגלו את הכיתות השכם והערב. מורים לאמנות אף הורו לתלמידים לצייר את התוצאות ההרסניות של מתקפות אויריות, כיוון שהפדגוגים היו משוכנעים שבדרך זאת יפחיתו את רמות החרדה, ויחזקו את המשמעת בקרב הילדים.
בקיץ 1933 התחילה מפקדת ההגנה האוירית האזרחית של הרייך, שבאחריות שר התעופה גרינג, בקמפיין ארצי להקניית מוכנות למתקפה אוירית. במוקד התרגיל בוצע פעלול שכונה מאוחר יותר 'שריפת הרייכסטאג של התעופה הגרמנית'. על מנת להמחיש עד כמה פגיעה גרמניה למיתקפה אוירית, 'מטוסי אויב בלתי מזוהים' הפציצו את ברלין ב-24 ליוני 1933, והמטירו עליה עלונים. ''הפעם היו אלה עלונים בלבד'', הזהירו העיתונים, ''אך כיצד נוכל למנוע שלא יהיו אלה פצצות גאז או תבערה בפעם הבאה''.
במהלך כל אותו קיץ מצאו עצמם הגרמנים מתרגלים, מתפנים, מתחפרים, ומוצאים עצמם עוסקים בכל ההיבטים של ההגנה האוירית האזרחית. באחת מחנויות הכל-בו הגדולות בברלין נחרדו לפתע הקונים מצפירות אזעקה יחד עם הוראות ברמקולים שציוו עליהם להתפנות מהבניין בתוך 4 דקות. בערים גרמניות רבות מספור ניתלו פצצות דמה ענקיות באורך של כשלושה מטרים על עמודי החשמל, המטרו, והתאורה, כתיזכורת מתמדת. פצצות דמה הוצבו גם כאנדרטאות בכיכרות. זאת בנוסף לאינספור עלונים וחוברות שחולקו לציבור כדי לידע אותו שוב ושוב על אימת המלחמה האוירית.
עטיפות מגזין מפקדת ההגנה האזרחית 'הסירנה' היו מושכות עין וסנסציוניות. הופיעו בהן תמונות של כפרים שלווים מוקפים בענני פצצות מאיימים, ושל ערים על רקע שמים אדומים מלאי מפציצים. בהתחשב בהישגים המרשימים של התעופה הגרמנית היו תיאורים קודרים אלה לא כל כך משכנעים, אך הם אישרו את הרושם שהעולם מחוץ לגרמניה הוא עולם מסוכן מאד.
הנאצים המחישו את הסכנה האוירית באורח דרמטי גם במופעים של צוותי ההגנה האוירית. באחת התצוגות הועלה באש כפר דמה קטן, וצוותי ההצלה חילצו מהבתים 'קורבנות'. המופע הסתיים בהטלת פצצות גז מדמיע על המון הצופים, מה שהביא את רובם לכסות את פניהם בממחטות. מארגני המופע היו מרוצים. הם הצליחו להעביר את המסר הרצוי.
בעידוד הפקידים הנאצים, ומתוך דאגת אמת, הצטרפו המוני גרמנים, בפרט תושבי הערים, למערך ההגנה האזרחית של הרייך. זאת לא הייתה התנדבות ממש. הנאצים ציפו מכל אזרח טוב להצטרף למאמץ האזרחי, אך ההתרבות הדרמטית של מערך זה מצביעה על הרצינות הרבה שבה התייחסו הגרמנים לנושא. בסוף שנת 1933 היו בארגון כמיליון חברים. בקיץ 1934 היו בו כבר כ-2.5 מיליון חברים. בינואר 1936 הוא מנה כבר יותר מ-8 מיליון חברים, ביותר מ-7,000 סניפים. אחד מכל שישה ברלינאים היה חבר בארגון זה, שהיה אחד הארגונים הגדולים ביותר במדינה הנאצית.
יותר מ-350,000 מפקחי שכונות הסתובבו ברחובות ופיקחו על מידת הערנות האזרחית של השכנים.
באמצע שנות ה-1930 הפכו תרגולות התגוננות נגד מתקפה אוירית לחלק מחיי היומיום במפעלים, בתי הספר, והשכונות. במרץ 1935 השתתפו אזרחי ברלין בתרגיל רחב היקף שנמשך ארבעה ימים. המשטרה הורתה על האפלת המכוניות והבתים. ברוב הבתים הייתה ההאפלה מלאה. אם לא, מפקחי השכונות חדי העין הבטיחו זאת.
בשנת 1937 התבצעו תרגילים דומים בערים והעיירות הקטנות ברחבי גרמניה. ב-1938 הצטוו כל הגרמנים לקנות מסיכות גאז. זרועה הארוכה של המדינה הגיעה לכל מקום. מגייסת, מתרגלת, מפקחת, מזהירה. כתוצאה מכך הפכו הגרמנים בטוחים יותר ויותר ביכולתם לנהל מלחמה תוך שמירת משמעת חברתית.
להיות בעל תודעה אוירית פירושו היה להיות משוכנע ביעילותה של המדינה האוטוריטארית. על פי פקידי המדינה, גרמנה לא הייתה מסוגלת להרשות לעצמה את המחלוקות הפוליטיות והשסעים החברתיים שאפיינו אותה בתקופת רפובליקת וויימאר. הליברליזם של המאה ה-19 אינו מסוגל להכיל את צרכי ההגנה של המאה ה-20, שתובעים אחדות לאומית מעל לכל. 'קהילה' ו'פאניקה' הם שני מושגים מנוגדים, הסבירו המומחים. המושג הראשון מבטא איפוק ונדיבות, והמושג השני מבטא חוסר אמונה והישרדות אישית. מטרת פיקוד ההגנה האזרחית היא לוודא שכל אזרח ירגיש כחלק אחראי מהעם כולו. אך 'עם בריא' חייב לסיים את עידן המפלגות והמחלוקות המקומיות. הנאציונל סוציאליזם 'משרת' את הביטחון הלאומי בדרך זאת. הסמכות הדיקטאטורית מאפשרת למרכיבים השונים של האוכלוסייה להבין ולציית. בשעת סכנה יש צורך במנהיגים חזקים ובעלי סמכות, אשר ינהיגו את הציבור הנבוך והמפולג. 'על המנהיג להיות הסלע אשר עליו נשברים הגלים'. על ההחלטות להתקבל ללא עוררין. עליהן להיות נחרצות. מי שמשתייך למערך ההגנה האוירית חייב להפגין רצון ברזל, קור רוח, העדר פחד, ועמידות, אחרת הוא אינו מתאים לשרת.
כתוצאה מכך, הגנה אזרחית ראויה מחייבת שהשכונות יהפכו למיני-דיקטאטורות, שינוהלו ביד רמה על ידי דמויות מקומיות בעלות אישיות סמכותית, כמיניאטורה של הרייך השלישי כולו. לא היה מקום לטעות לגבי הזיקה מתוך בחירה שבין ההגנה האוירית למשטרים הפאשיסטיים.
פקידי מערך ההגנה האוירית האזרחית הדגישו כי הנשים בעידן התעופה חייבות להפוך ללוחמות לצד הגברים. חובה עליהן להבין כי כלי המלחמה אינם מוחזקים בידי חיילים גברים בחזית שמכוונים אותם זה מול זה, אלא הם מכוונים נגד העם כולו, גברים, נשים, וטף. האיום האוירי מחייב מוכנות ודריכות מתמדת, ומסירות חסרת תקדים. על הנשים להיות מוכנות להקריב את חייהן עבור המשפחה והמולדת. נקודה זאת הובהרה כהלכה. המומחים היתרו בנשים שלא להסתפק באחריות לבית ולמשפחה כמו בעבר. עלולות להיות לכך השלכות הרסניות במלחמה העתידית. על הנשים לעמול בכל מקום אפשרי במערך ההגנה האזרחית. להבדלי המיגדר בין גברים לנשים אין מקום בחברה הלאומנית האידיאלית, הדרוכה, הנחושה, והחמושה.
כמו בתחומי תכנון המשפחה וההיגיינה החברתית, מערך ההגנה האזרחית יצר ספירת פעילות הולמת עבור הנשים, שבה הן הועצמו והוערכו. פקידי המערך הטיפו דרך קבע לנשים להתגייס, כשהם מתארים אותן כלוחמות אזרחיות, אחראיות וסמכותיות. היה שינוי לעומת תקופת רפובליקת וויימאר, שבה נחשבו הנשים כחיוניות הרבה פחות. נעלמה דמות האישה החיוורת והמפוחדת בזרועות הגבר במדי הצלב האדום, שהייתה אופיינית לתקופה זאת. המשטר הנאצי דרש לא נשים מזן חדש בלבד, אלא גם גברים שיכירו בסמכותן כדמויות בעלות אחריות ציבורית ויצייתו להן.
המפקחת השכונתית במערך ההגנה האזרחית הנאצית היא אחותה הצעירה של הטייסת הגרמנייה. היא קרובה לה במאפייניה. שתיהן חבושות בקסדות ובמדים, שולטות בטכנולוגיות חדישות, מפעילות כלי מלחמה, מגיעות לכל מקום, וכולם ממלאים את פקודותיהן. את הטייסות ניתן היה לספור בקלות. מפקחות שכונות היו בלי סוף.
בשנות ה-1930 הייתה מסיכת הגאז חלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית. האדם חבוש מסכת הגאז הוא אחד האייקונים הנפוצים ביותר של עשור זה. המגזינים פרסמו מאות תמונות של גברים, נשים וילדים, לבד ובמסגרת משפחתית, במקלטים ובמרתפים, בכיתות בתי הספר ובמקומות העבודה, ברחובות ובאוטובוסים, כשהם חובשים מסיכות גאז. מסיכת הגאז הפכה לפריט סטנדרטי בכל בית במשטר ההיטלראי כמו הרדיו הזול והספר 'מיין קאמפף'.
אין פריט שממחיש טוב יותר את אימת הקיום בעידן התעופה. אך מסיכת הגאז לא עוררה געגועים לימי העבר השלווים והפשוטים. מתקפת הגאזים נתפשה כתוצר נוסף של הטכנולוגיה המודרנית, וחלק מהחיים כמו נורת החשמל. אי אפשר היה לקבל את האחד מבלי לקבל גם את השני.
מסיכת הגאז דרשה גם התאמה של המראה החיצוני. הגברים לא יכלו להצמיח זקנים, והנשים לא יכלו לגדל שיער ארוך. התפתחו עקב כך אופנה וסגנון חיים של מראה קליל וקשוח כאחד.
מתכנני הערים הבטיחו, במקביל, כי הערים החדשות שהם מתכננים כוללים רחובות ובתים גדולים, מרווחים, עמידים, ופזורים יותר, ויהיו מסוגלות לספוג בדרך זאת את המהלומות מהאויר.
כך השתלבה סכנת מלחמת הגאזים באורח טבעי בחיי היומיום.
יתר על כן, הדריכות האוירית סיפקה עידוד מוראלי. ''אנשים יזקפו שוב את ראשיהם לאחר שיצטרכו לשאת את עיניהם לשמיים''.
מסיכת הגאז הפכה לסימן ההיכר של היחיד שתיפקד כהלכה בעידן התעופה וניצל את כל ההזדמנויות.
דיוקן מחמיא שלו שדומה מאד לאדולף היטלר צוייר על ידי אחד מציירי התקופה, בארטל גילס. הדיוקן מתאר אדם ממושמע, דרוך, ובעל יכולות, שמוכן לחבוש מיד את מסיכת הגאז הכרוכה לצווארו. אדם זה חי לאור הזרקורים שמאירים את שמי הלילה בחיפוש אחר מפציצי אויב. הוא נמצא בשליטה עצמית מלאה, משוכנע במעלותיה של הסמכות שמעליו, ובטוח כי גרמניה והוא עצמו ישרדו וישגשגו בעידן האוירי. זאת דמות שמכילה את הייאוש והתקווה, והיא איבדה את התמימות האנושית. היא התשובה הפאשיסטית לדמות 'הצעקה' בציורו של אדוארד מונק.
תהיה זאת טעות לראות בתודעה האוירית הזאת קוד התנהגות מועיל שנובע בהיגיון בלתי נמנע מהנחיצות בהגנה מהמציאות המאיימת של המלחמה האווירית. הדמות שתוארה לא אפיינה את כל הגרמנים ובוודאי לא את כל האירופאים. התודעה האוירית הייתה מסכת אידיאולוגית. היא הייתה מסכת דימיונית סנסציונית נאצית, שהעניקה להם לגיטימיות חברתית לביצוע תמורות נרחבות.
מקור:
שואה ותעופה - התודעה האוירית הנאצית
