בתקופת מלחמת לבנון השניה, בשנת 2006, הייתי אחד התושבים היחידים שנשארו להתגורר בעיר. רוב התושבים נמלטו מפחד הטילים, ועברו להתגורר בישובים בטוחים. אין בהדר כמעט מקלטים בבניני המגורים, והמקלטים הציבוריים אינם נתפשים כמתאימים לשהיה של ימים ושבועות. במשך שבועות רבים הסתובבתי לבדי ברחובות המרכזיים השוממים של הדר, כשאיני מאמין למראות עיני. חיפה היתה עיר רפאים. הכל היה סגור ונטוש: שווקים, בנקים, חנויות, ומוסדות ציבור. לא היה אף שירות עירוני. במרכז הכרמל היתה, בימי המלחמה הראשונים, מראית עין של פעילות, כאשר אחת מעשרות תחנות הטלוויזיה שהתמקמו בטיילת פנורמה, כדי לצלם את הטילים שנופלים על העיר, סובבה את המצלמה, על מנת להראות תושבים אחדים.
במלחמת לבנון השניה לא נותרו כמעט תושבים בחיפה. זאת גם כי הם ננטשו ללא שום מערכת תמיכה עירונית. לא היה שום מענה לפניות הציבור במוקד העירוני. כל ניסיון ליצור קשר כל שהוא עם העיריה היה לשווא.
העיריה ופיקוד העורף מנפנפים בנתונים לפיהם כ-85 אחוזים מתושבי חיפה נותרו בה בזמן המלחמה. כיוון שמקורות הנתונים לא התפרסמו אין לדעת מאין נלקחו, ואם אינם פרי הדימיון. בשטח זה נראה אחרת. לא היו אנשים גם במרפסות הבתים. כל החלונות היו מוגפים. לא נראה גם מישהו שיוצא לרגע כדי להתאוורר או לטייל עם הכלב. התושבים נעלמו לחלוטין מהרחובות. לא היתה גם אף תנועת מכוניות פרטיות ותחבורה ציבורית. הדבר מעיד על כך שהתושבים לא הגיעו למקומות העבודה ולבתי הספר.
בתחילת המלחמה קיויתי שיש עוד רבים כמוני שנשארו בעיר. אך כיוון שהסתובבתי בהדר שבועות רבים, ולא ראיתי נפש חיה או תנועת מכוניות, הסקתי שאני אחד היחידים שנותרו בה. תושבי חיפה נמלטו מהטילים כתגובה טבעית. כך עשו גם תושבי גוש דן בזמן מלחמת המפרץ בשנת 1990/1, ותושבי ישובי עוטף עזה בזמן מבצע צוק איתן.
משאיות הזבל לא עבדו בתקופת המלחמה. למרות זאת לא הצטבר זבל בפחי האשפה וברחובות. לא יתכן שמלאכים פינו את האשפה. המשאיות המגושמות עם עובדיהן הן מטרה גדולה, ולכן היו הראשונות להפסיק לנוע בכבישים, והאחרונות לחזור, יום-יומים אחרי הפסקת האש. תושבים רבים זוכרים זאת בוודאי, כיוון שבעקבותיהן חזרה כל העיר לשגרה. אפשר לבדוק ברשומות העיריה אם המשאיוות יצאו לרחובות במהלך המלחמה. במידה ולא, נתוני העיריה על 85 אחוזים מהתושבים שנותרו בעיר הם מופרכים, כי תושבים רבים כל כך מייצרים המון אשפה, וכאמור לא ראיתי מצבורים בשום מקום.
אף גורם פוליטי לא פעל לשינוי המצב. הקיפאון אחז בכולם. חשתי שתוך עוד ימים אחדים כאלה תחת התקפות הטילים של חיזבאללה, וחיפה לא תחזיק מעמד. כתבתי לאמצעי התיקשורת הארציים על המצב. ימים אחדים לאחר מכן נפתחה המתקפה הקרקעית של צה''ל בדרום לבנון, ובעקבותיה חיזבאללה נכנע.
לאחר המלחמה קיבל ראש העיר תקציבים שמנים לשיקומה, אך הוא ניצל אותם לפרויקטים ראוותניים, ולא לחיזוק אמיתי של תושבי חיפה.
אחד הפרויקטים ההזויים ביותר של יהב היה הקמת מנהרות תשתית בלב הדר, ברחובות הרצל, יל''ג והחלוץ, והרחובות שמקשרים ביניהם. לרשת מנהרות ארוכות אלה, שמכונית בינונית מסוגלת לנסוע בהם, הכניסו את קוי המים, הביוב החשמל והתקשורת. אפשר היה לשדרג את כל הקוים האלה במיקומם הישן, בעשירית מהמחיר שעלו המנהרות. מכעיסה עוד יותר היא העובדה שמנהרות אלה אינן מיועדות לשמש כמקלטים, ובמלחמה הבאה שוב לא יהיה לתושבי הדר היכן להסתתר.
מנהרות התשתית זרו מלח על פצעי התושבים שקיוו להתאושש מאימת הטילים שנחתו עליהם. תושבי הרחובות הרצל, החלוץ ויל''ג התעוררו לאחר המלחמה לקול הבולדוזרים של ראש העיר, שחפרו תחת חלונותיהם משך שנים על שנים 24/7, כשהם מונעים כל אפשרות לחיים תקינים. הקשישים והחולים התקשו לשרוד, בפרט מאחר ולא היתה כמעט אפשרות לגישה פיזית לבתים.
רע מכל אלה היתה התובנה שמאומה לא השתנה, והולך להיות גרוע עוד יותר. לראיה, הדיווחים בתקשורת מהימים האחרונים על סכנת הטילים שעלולים לנחות עלינו. מפרץ חיפה הוא במרכז הכוונת של האויב. פרנסי העיר יתעדכנו אודותיו, במצב מלחמה, בחמ''ל המשוכלל שבנו. תושבי הדר יופקרו עוד יותר לחסדי הטילים, כיוון שבמסגרת שיפור מראה רחוב הרצל הסירה העיריה מכניסות הבתים את קירות המגן שנבנו בזמן מלחמת העולם השניה, אשר יצרו מחדרי המדרגות מקלטים מאולתרים.
בישראל, סכנות מלחמת הטילים המודרנית הופכות את העורף לפגיע יותר מהחזית ואת האזרחים ללוחמים האמיתיים. לאחר המלחמה חזרו תושבי חיפה לבתיהם והמשיכו בשגרה המבורכת, אך אין בחיפה מוכנות אמיתית לקראת הבאות.